בפרק הראשון של מילים אחרונות

אני מזמינה אתכם להקשיב לשיחה אישית במיוחד,

עם אחותי שירלי.

שיחה על איך חיים שלמים מתעצבים סביב אובדן של אבא.

גדלנו בקיבוץ, בבית שבו אבא שלנו היה חולה בסרטן למשך שנים רבות ובו בזמן החיים המשיכו כרגיל סביבנו:

משחקים עם הילדים בכיתה בקיבוץ, נסיעות עם אבא לאירועים ברחבי הארץ, משפחה מתפקדת ועטופה.

אך מתחת לפני השטח התקיים עולם נסתר ונפרד לחלוטין מהחוץ. עולם של כאב, בדידות ופחד.

כל אחת מאיתנו חוותה את המחלה, המוות והאובדן מאבינו, בדרכים שונות.

מותאמות לאישיות ולגיל.

אני הייתי בת 10 כשאבא נפטר ואחותי בת 15 וחצי.

בפרק אנחנו משוחחות על איך מחלה ומוות בגיל צעיר עיצבו אותנו כנשים.

השפיעו על הבחירות שלנו בזוגיות, בעבודה, בתקשורת עם העולם ועל האופן בו כל אחת מאיתנו מתמודדת עם כאב.

כל אחת עברה את דרכה שלה, ללא ידיעת השניה, וכך הפכנו לנשים חזקות ועצמאיות, עם סדקים שכנראה ולא יתאחו לעולם.

אותם סדקים שיאפשרו לנו, כנשים בוגרות, להרחיב את המיכל הפנימי שלנו.

זו שיחה אינטימית אחרי 40 שנה.

על משפחה, התמודדות רגשית בצל אובדן כואב ועל השאלה, איך ממשיכים לחיות כשהמוות נמצא בבית עוד לפני שמבינים בכלל מה הוא.

אם אי פעם חוויתם כאב שלא קיבל מילים,

אם איבדתם מישהו אהוב ולא הספקתם להיפרד,

אם אתם מתמודדים עכשיו עם פרידה מאדם יקר כשילדים נמצאים במרחב הליווי,

הפרק הזה הוא עבורכם.

אני מקדישה את הפרק לאבא שלנו מריו גוטפריד.

איש מלא לב וחכמה שחי על האדמה שלנו 38 שנה.

ולכל היתומים מאב או מאם, שנושאים את כאב האובדן ומבקשים

מקום לריפוי.

תודה על הזכות

עינת

מילים אחרונות