גל זק היה ילד שישב בקהל של החאן ונשבה. היום הוא על הבמה הזאת, מחליף עשרים דמויות בלי מילה אחת, מטפס על פסנתר כנף כמו קונג פו פנדה במקדש, וקורא קוקוריקו ביער כמו הירשל המשתגע של עגנון.

בפרק הזה אני יושב עם שחקן צעיר שכבר נושם חנוך לוין, שי עגנון, ברכט וטנסי וויליאמס — ובין הצגה להצגה גם מתרגם את שייקספיר, עד כדי טיסה לסטרטפורד כדי לשבת על קברו ולסיים שם פואמה שמעולם לא תורגמה לעברית.

דיברנו על מה זה "פעולה" כשאין מילים, על דוש תל-אביבי בשם ג'ים, על הרגע שבו הטירוף הוא דווקא שפיות, ועל מה זה להיכנס ללהקה של אגדות חיות שגדלת עליהן. שיחה על תשוקה, על מילים, ועל אותה קפסולת זמן בת שעה שאנחנו קוראים לה תיאטרון.

בהנחיית: אלדר עיני | מוזיקה: רונן ירקון

☕ נהנים מהפודקאסט? כדי לעזור לי להמשיך ולהביא לכם שיחות איכותיות כפרויקט עצמאי, מוזמנים לתמוך כאן: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ...