כל אחד מאיתנו חווה את בעירות הקיץ, אין מי שלא רואה בפני האחר את השתקפות חרדותיו. ביחד כולנו מסתובבים כהלומים כה זקוקים לנחמה. היצרים כמו מרק מהביל; כעס ופחד. חרון נורא על החמאס האיום ועל הממשלה שהכזיבה. עצב קיומי על גן העדן הפורח שקמל לגיהנום. על חפים מפשע באשר הם. חיינו כבר לא יהיו כשהיו. מתוך התהומות והחושך, אני מבקש להציע בעדינות ובצניעות את נחמת אימי המנוחה. הפוסט טראומה היא חלק בלתי נפרד מחיי משפחתי. ועם כל זאת מי שלא הכיר את ההיסטוריה של אמי לא היה יכול להעלות על דעתו שיש בה משהו פגוע. שמחת החיים שלה לא הועבה על ידי זיכרונות שבאו לבעת אותה בלילה או להשבית את האושר המתמיד שלה. החבילה שלה היתה ענקית. יתומה שלא הכירה את אימה, פליטת טבח שראתה במו עיניה זוועות שקשוחים ממנה נשברו נכחם, שהתייתמה שוב מאביה בגיל ההתבגרות ואם בכל אלה לא די אז בחצי השני של חייה היא שכלה את אחותי הבכורה. למרות כל אלה היא המקור של כל שמחת החיים שלי, של אחותי ושל כל ילדי ...