בשיחה השנייה עם הרב קובלסקי ניסינו להבין כיצד חז״ל מתארים את התקופה שלפני הגאולה, ומה נדרש מאדם שמבקש לשמור על אמונה, יציבות ויכולת מוסרית בתוך עולם שבו המבנים הישנים הולכים ומתפרקים.

השיחה נפתחה במושג „חוצפה יסגא”, לא רק כחוסר נימוס, אלא כאובדן היכולת להתבטל בפני דבר גדול ממני. הרב קובלסקי קושר בין היחלשות הכבוד להורים, לזקנים, למורים ולבני אדם בכלל, לבין תפיסה שבה האדם אינו מרגיש עוד מחויבות לאיש מלבד עצמו. מתוך כך חזרנו לסיפור קמצא ובר קמצא ובחנו את חורבן הבית לא כאירוע שהתחיל משנאה מופשטת, אלא מכישלון אנושי ממשי: אדם מושפל לעיני הציבור, ואיש מן הנוכחים אינו עוצר את ההשפלה.

חלק מרכזי בפרק נגע בטענה שכל יהודי הוא חלק מנשמה אחת. לפי התפיסה הזאת, המפגש עם אדם אחר איננו מקרי, והנפילה או ההצלחה שלו אינן זרות לי. השאלה איננה רק האם אני נמנע מלשמוח בכישלונו, אלא האם אני מסוגל לשמוח באמת בטוב שקיבל.

דיברנו גם על  ...