רוב הישראלים לא חוסכים כסף למקרה שחלילה יצטרכו סיוע רפואי, למה? כי מערכת הבריאות הישראלית מובנת מאליו עבורנו. יהונתן אדירי וראובן טאוב חוקרים את הנס הישראלי - מהחזון של ברל כצנלסון, דרך המהפכה שהוביל חיים רמון בעקבות ועדת שושנה נתניהו, ועד האתגרים העכשוויים. איך מערכת שמשקיעה פחות מרוב המדינות המפותחות מצליחה להשיג תוצאות מרשימות כל כך? מה ניתן ללמוד מהארכיטקטורה הייחודית של "תחרות מבוקרת" בין הקופות? ולמה המודל הזה צריך להיות השראה לרפורמות בכל השירות הציבורי ובפרט למערכת החינוך?