מתי בפעם האחרונה שמתם לב לסאונד בהצגה? אם התשובה היא "אף פעם" - כנראה שהוא עבד מצוין.

ישבתי עם אוהד מנור, איש הסאונד של עולם הבמה, לשיחה על המקצוע הכי בלתי-נראה בתיאטרון. אוהד מתאר עבודה שכל כולה הכרעה מתמדת - על מה לשים את הפוקוס בכל רגע ורגע: מתי המילה מנצחת, מתי השירה, ומתי הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לסגור הכל ולתת לשקט לדבר. דיברנו על "מובנות דיבור" שהיא לב-ליבו של העניין, על ההבדל בין הדמוקרטיה של הרמקולים לבדידות האינטימית של אוזניות, ועל איך הופכים קופסת קרטון לדמות חיה שמדברת, מאירה ושרה.

עברנו דרך "המורה", הצגת אוזניות עוטפת שבה אוהד יושב עם אייפד ולא מסתכל על הבמה אפילו פעם אחת - ושבה, ממש כמו קלוז-אפ בקולנוע, הפוקוס נודד ללחישה של שני מורים מאחור בזמן שעל הבמה שרים את "התקווה" במלוא הגרון; דרך "הפונדק", שעדיין מגלה בו טקסטים נסתרים בתוך השירים; ודרך "נפש", מחזמר שבו שש הדמויות הן בעצם קופסאות.

זו שיחה על הקסם שתפס אותו ...